נקודת שבירה

אני עייפה.

הבטן עושה קולות מוזרים וכולה נפוחה ולא שקטה. הפה שלי יבש. הכל מתנהג מוזר ולא ברור. הגוף מנסה לומר לי משהו. הוא זקוק לשינוי. הוא משתוקק לפחות כמוני להראות כמו שהוא, ללא מסיכות וללא צמיגים. פשוט ונקי, נעים וגמיש, דינאמי ואנרגטי. כמו שהוא. ולא כבד, עייף, מגושם, ונחבא.

אולי שק איגרוף זאת המילה. אני כמו שק איגרוף של אמא שלי בעבר, של בעלי היום.

האהובים והקרובים ביותר חובטים בי את הביקורת שלהם ללא הפוגה, מתי שמתחשק ואני צריכה לספוג אותה, אז סיפקתי בטן רכה ונעימה כדי שהעצמות שלי ישמרו .

אולי אני מוכה ריגשית? זה קצת מוגזם לומר אבל איך ניתן להסביר ולקבל את המפלצת שאני סוחבת על גבי? מהיכן היא נובעת, מה תפקידה כאן?

להרחיק אותי מעצמי? ללמוד לאהוב אותי למרות הכל? אולי זאת הגנה מפנמי העולם, שלא אפגע מעבר לחומות הבצורות שמגינות עליי?

מדוע אני לא עומדת על שלי ונותנת לו לפגוע בי כך, פעם אחר פעם, בשם הצדקנות והאמת שלו? מדוע אני לא מגינה על גופי בפי אלא בגופי ? האם זה מה שאני רוצה ללמד את ילדיי? לא לעמוד על מה שנכון להם ולהיות שק חבטות?

האם זה שאני נותנת לו לרמוס את כבודי ואישיותי אני תורמת למשפחה יותר מאשר גורעת ממנה?

מה באמת חשוב? הרי אני לבד לחלוטין בבית. אין לי עם מי לדבר או לשטוח את תחושותיי, את מי לשתף ולהשתתף במחשבות ובהגיגים.

אני כמו מגן אש, חומה , שמאפשרת לו להשתלח במי שרוצה מתי שרוצה בלי התחשבות ברגשות של איש, רק בעצמו ובאמת שלו.

מה לעשות? נמאס לי לדבר עם קירות. זה לא יעזור.