כעס תמידי

כועסת עליה מתמיד

מאז שאני זוכרת את עצמי היא שם כמו צל מכעיס.

היא בועטת ומעוותת כל מה שאני רוצה

בדרך כלל גם משתיקה ומקטינה

היא כזאת לא נגישה

מלווה אותי לפני השינה במחשבות רעות

מעמיסה עליי את כל הפחדים והזוועות

כשאני שמחה ומרוצה מהשיג או הצלחה

היא מזכירה שאני לא לא כל כך שווה

כשאני מוצאת פתרונים ומקרבת אנשים

היא מזכירה לי שאני לא.

אני לא מצליחה לשמור על תזונה או על ספורט

שגם כל הידע והחכמה שיש בי דבר לא מיושם ומה אני שווה.

כשאני שמחה ממפגש עם חברה היא באה וזורקת לי בלי בושה שאת כל מי שהכרתי בחיי לא שמרתי לידי ובסוף אני די בודדה.

כשאני מצליחה ומפרנסת בשמחה היא מקניטה ומה עם החלומות האמיצים אין לך טיפת אומץ לפרוץ את הבמה ולהגיע למרחבים מחוץ לנוחות והשיגרה .

אני כועסת עליה כל יום יותר ויותר

והכעס אוכל אותי

אולי היא תתפוגג מחיי אשמיד אותה בהרף עין במיצמוץ בחלום.

והיא תשאיר אותי להמשיך לחלום. בלי צל משא כואב ועמום...