חיים בבועה

שנים חייתי בהכחשה.

התכחשתי לעצמי למי שאני

למראה שלי.

התכחשתי למה שאומרים לי

ולמה שאומרים עליי.

חייתי בבועה

של מחשבות שיצרתי

של אמונות שיצרתי

עטופה בשבריי זכרונות ששמרתי בתודעה

רגשות אפלים שקיבלו מקום והתנפחו למיימדים עצומים ודחקו רגשות אחרים.

והבועה הזאת האפילה עליי.

עד שלא מצאתי את עצמי באפלה.

לא הכרתי את עצמי מבעד לסיפורים שהתרגלתי לספר לעצמי עליי.

לא יכולתי לשמוע משהו אחר. לא היה מקום.

שנים ריחפתי בבועה הזאת.

עד ש

הפסקתי לנשום.

הרגשתי שזה או היא או אני.

כבר אין לי מקום לעצמי...

בלית ברירה ועם המון אומץ

ניקבתי אותה.

איפשרתי לאויר אחר לחדור אליי.

ולשמחתי ראיתי שהשד לא כל כך נורא.

שיש בי מקום לאמונות חדשות לתפיסות למחשבות לרגשות...

שאני - זו לא מי שראיתי כל הזמן.

אז החלפתי את המראה.

ובבואה חדשה ומטושטשת השתקפה משם.

כל יום עוד נקב נוצר בבועה ולאט לאט עם השנים האוויר יוצא ממני

ויותר ויותר ממני יוצא לאור

ממי שאני

כפי שהתכוון המקור

הרבה לפני שבועת ההכשה התחילה להתנפח ולסגור עליי.

והתחושה מתחילה להיות קלילה יותר

המראה החדשה מתחדדת

ומחייכת אליי

והאור חודר דרכה יותר מיום ליום

והאפלה מתפוגגת

מרגעים ספורים

לדקות ולימים ארוכים

והפשטות דובקת בי

כי בהכחשה

המון אנרגיה מושקעת

בשמירה על הבועה

שלא תפגע חלילה

וכעת

הבועה מתפוגגת

האנרגיה זורמת בלי הפרעה

והאור בוהק

דרך משקפיים אחרים.

שפע.