האתגר : לאהוב

יום אחד הבנתי. אני פשוט לא אוהבת את עצמי. הרי אני מתעללת בי באופן שלא הייתי מתעללת באיש, כך שזה לא ייתכן שזה בא מאהבה.

מאידך, כל מה שאני עושה, מתאמצת, לפחות הרוב, בא ממקום של לתת לעצמי יותר, לבטא את עצמי באופן ברור יותר, למצוא את עצמי ומתוך זה אולי לאהוב את עצמי יותר.

מילדות אני זוכרת את עצמי מול המראה, אומרת שוב ושוב "אני לא אוהבת את עצמי". הייתי כל כך משוכנעת שזה נכון, אז למה לטרוח וללמוד מה אני אוהבת, רוצה , מה עושה לי טוב?

לפנק את עצמי למדתי רק באמצעות אוכל. ועל הרגל זה לא פשוט לוותר, גם כשהמחיר עליו אינו נמוך.

והנורא מכל, ההתעללות שאני מוציאה על התשקיף שלי, בני הבכור. הילד בעל עקשנות בלתי נילאית, בעל חוזק ועוצמה פנימית שלא מרפה, הוא זה שממשיך להתנגח בי באמונתו ובצדקתו, בשליטה שלו על אי השליטה בצרכים. והוא נלחם בכל הכוח. כמוני.

באותה נשימה המבקשת לשחרר אותו, לתת לו ללכת בדרכו מבלי להתווכח, שם פורץ בכל הכוח חוסר השליטה והריסון שלי. עם כאב בלתי נשלט.

כואב לו וכואב לי. כואב לי עבורו, כואב לי על גודל השנאה היוצאת כלפי ההשתקפות שלי, כואב על הדוגמא ההורית האיומה שאני מייצגת, כואב לי על הערכים ההפכים שמיוצגים מאמונתי, לכל הבית.

וכמו גלגל, ואני שונאת את עצמי על כך, על חוסר השליטה, חוסר הבקרה הפנימית בין המותר והאסור, שונאת את הקונפליקט בין האמונה שכך צריך לבין היישום במציאות.

וזה גורם לי כל כך הרבה צער, שכל מה שאעשה אח"כ כבר מאבד משמעות וחסר ערך עבורי, ואולי גם עבורו ועבור אחיו. חייב לבוא רווח מכל הסיטואציה הנוראית.

אז מה אני מרוויחה מכך? שליטה. שליטה במצב. להראות מי יותר חזק.  כמה זמן זה יחזיק? הרי תיכף הוא יהיה יותר חזק ממני ומה אז? הוא יחזיר לי? ואח"כ כל הכח שלו יצא כלפי אחרים, כי זה מה שספג בבית. כשאין הסכמה אז יש אלימות?! מאיפה יוצאת המפלצת הזאת?

ולא ברור לי מהיכן זה בא. איש לא היה אלים כלפי, פיזית. אולי האלימות הנפשית, חוסר הקבלה שלי יצרו את זה.

ואז אני מתחילה להאביס את עצמי. מתוך שנאה. לטשטש את הרגשות הקשים. הרי מי שאוהב את עצמו לא מאבס את עצמו כמו תרנגול מפוטם.

היום הייתי מלאת כעס ותסכול. אולי גם דאגה. הכל כאילו נעלם עם דחף של עוגות.

והינה גלגל המזון שלי:

רע לי עם עצמי > אני כועסת > אני  מתוסכלת > אני עצבנית > אני אלימה > אני שונאת את עצמי > אני אוכלת > אני מרגישה עוד יותר רע עם עצמי > וחוזר חלילה

גלגל אגוצנטרי, חסר שחר וחסר תקוה.

ולמה?

בגלל שביב של מחשבה חסר שליטה.

של משהו שהשתנה ממה שתכננתי, וכבר אני נשאבת לגלגל חסר השליטה.

מנסה למצוא את קצה החוט ולא מוצאת את הנקודה הרגישה.

משהו לא עובד ושוב אני מטביעה את יגוני באינספור עיסוקים ועבודה חסרת תכלית, כמו שאני רגילה, רק לא להרגיש, רק לא לחוות, לא להתמודד עם הקושי, עם הלא נעים, לא לשנות הרגלים תקועים. לרוץ, לעשות, לברוח, לייצר כסף.... ומה עם ההוויה, הרוגע עליו אני חולמת? האיזון?

הכל חומק ממני והלאה.

לא. אני לא אתן לזה לחמוק. הפעם - אני לא מוותרת.