דרך אחרת

פעם לפני כמעט 20 שנה נפל עליי קנקן מים רותחים. הייתי לבד בדירה בעיר זרה כשבן זוגי טס לנסיעת עבודה ראשונה בחו"ל ונשארתי לבד.

בערב רציתי להתפנק עם שתייה חנה מול המסך וברגע חסר תשומת לב הוא נפל והתנפץ . הלם ראשוני שהתלווה לצרחה איומה של ליטר רותחים על הרגל עם הנעל ספורט ושרף אותי. מבחוץ ומבפנים.

תחושת הבדידות המסכנות והאומללות שחילחלה בי באותו רגע כואב היתה עצומה. הורים רחוקים בלי חברים קרובים ובעיקר בלי בן זוגי שמילא את עולמי באותה עת... חצי שנה לפני חתונה...

באותו רגע ידעתי שאני בוחרת באני החזקה. השורדת. זאת שלא נכנעת למציאות ויודעת להסתדר בכל מצב. כי כזאת אני.

והתחושה הזאת מלווה אותי ביתר שאת מאז.

ואכן הרבה מהלומות ותהפוכות גורל עברו דרכי. שאת כולם אני שורדת ולא נכנעת למציאות גם אם היא לא נעימה בכלל...

לאחרונה מחלחלת בי ההזייה שלא חייב להיות כך. שיש עוד דרך לחיות. ובא לי. בא לי לנסות להפסיק להלחם. לא להיות שורדת כל הזמן. בא לי להיות אנושית.

עם יכולת להתפרק ולאמר שקשה לי עם אמפטיה לעצמי גם כשאני לא במייטבי והמציאות טופחת על פניי.

ולראות מה קורה.

כשאני בלי מסיכות. בלי הצורך לרצות בלי להיות טובה או נכונה בכל מקום. רק להיות. פעם כזאת ופעם אחרת. בנוכחות בהסכמה ובלי מורא.

ולראות מה נהייה...