איזה פחד... יצאתי לדרך

חופש. כן חופש. ח-ו-פ-ש. הרגשתי שאני לא יכולה יותר.

הרגשתי שחסר לי אוויר בראות. תיכף אני נחנקת. 

אני חייבת חופש!!!

אבל באמת, מה זה חופש? האם לשבת יומיים בצימר בג'קוזי זה חופש? זה מה שייתן לי את האויר לו אני זקוקה? האם שבוע בלונדון או רומא זה הדבר החסר? אולי פשוט להתבודד במדבר סופ"ש עם הגמלים? ואז הבנתי שאת כל אלה יש לי במינון כזה או אחר ואף אחד מהם לא יחזיר לי אויר לריאות. אני זקוקה לחופש מסוג אחר. חופש במחשבה, חופש בעשייה, חופש לקום בבוקר עיפה ולחזור לישון אם צריך, חופש לחלום ולחיות. חופש למצוא מי אני ומה באמת אני רוצה לעשות עם עצמי כשאהיה גדולה. (אפילו שאני כבר גדולה למדי.) כל זה עבר לי בראש כשישבתי בחופשת לידה שלישית בבית ונתתי לעצמי ליהנות ממנה. ללכת עם התינוק לחדר כושר בבוקר. לשבת בבתי קפה. להניק מתי שמתאים לי ולא כל דקה 24/7, אלה להשאיר קצת אנרגיה גם לבני הבית האחרים ופתאום הבנתי שיש חופש לבחור, רק צריך למצוא את הנתיב המתאם לשם. היום , במרחק 4 שנים מאותן מחשבות נלוזות אני עדיין מצטמררת כשחולפות בי שברי זכרונות מאותה התקופה ומזו שבאה אחריה, בשובי לעבוד. כלוב זהב. משרה נחשקת, משכורת טובה, צוות עובדים סימפטי שסר למרותי בהנאה, בוס שלא מעיק מדי, רכב, מסעדות ובתי קפה מדי יום. פסגת השאיפות הפולניות. שיא הקריירה. ובכל זאת כלוב זהב. והמון רייקנות. תחושת זיוף מתמשכת כמו כדור שלג שהולך ומתהדק סביבי, ואין לי אויר. אחרי חצי שנה זה קרה. המערכת החיסונית קרסה ואני עם מחלת נשיקה חודש בבית. ואיזה פחד לראות את מה שחזיתי קורה. ומה עם 3 עוללים שתלויים בי ונושאים עינם לחמש דקות רצופות של הקשבה מלאה?! שלא לדבר על בעל אוהב עסוק שבאמת מנסה ולא מצליח להגיע, לגעת, להתקרב... שמא הרימון יתפוצץ. הלכתי על הקצה והבנתי שעוד צעד אחד באותו הכיוון וכל מגדל הקלפים שבעמל ויזע בניתי כעשור יתמוטט וימוטט את כולנו. אז לקחתי חופש קטן להתנתקות ולמחשבה. ואם כבר אז שיהיה לפחות במנהטן, בין סטרבקס אחד למשנהו, מלווה במחברת סגולה וכמה ספרים לעידוד המחשבה.

וכאן למעשה מתחיל המסע.

המסע את המחשבות וההגיגים שלי מאז ועד היום. דרך שתחילתה ידועה וסופה עדיין לא תם ואולי גם לא יסתיים.

מסע מורכב, שבוודאי אני לא היחידה שצועדת בו בצורה זו או אחרת, משותף עם כל מי שמחפש תמיכה...